אף על פי שמנאן בחייהן וכו'. פירש הרא"ם שאין לפרש שכותב התורה מנאן, דהיינו משה רבינו, דמאי זה שאמר 'שמנאן בחייהן', דבעת שכתב משה רבינו עליו השלום התורה - שני המניינים לאחר מיתתם היו, אלא כך הפירוש - שהקב"ה מנאן, [ד] בעת שבאו למצרים היה מונה אותם 'ראובן שמעון'. ואינו נכון, דהא לא משמע מן הכתוב שהקב"ה מנאן בעת שבאו למצרים, לכך נראה לומר כיון דמשה רבינו עליו השלום מנה אותם על שם שבאו למצרים, ומונה אותם אחר מיתתם (כאן), בודאי היה הקב"ה מוציאם במספר ומכניסן במספר, דאם לא כן לא היה מונה אותם על שם שעת יציאה והכנסה, אלא מפני שהקב"ה מנה אותם בהוצאה והכנסה - מונה אותם הכתוב גם כן על שעת ביאתן ועל שם אחר מיתתן:להודיע שנמשלו לכוכבים. ומה שכתוב זה דוקא בשבטים ולא בצדיקים אחרים, מפני שהשבטים הם דוגמת הכוכבים, י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות (שמו"ר טו, ו), וכל מזל ומזל כולל כוכבים הרבה, כמו שיכלול כל שבט ושבט הרבה מאוד, מטעם זה נמשלו השבטים לכוכבים:המוציא במספר צבאם. אף על גב דלא כתיב בקרא רק ההוצאה, שנאמר (ישעיה מ, כו) "המוציא במספר צבאם", דייק מדכתיב (שם) "לכלם בשם יקרא", ולא שייך 'קריאה' אלא לבוא אל הקורא, והיינו הכנסה, שבא אליו בקריאה שהוא קורא (כ"ה ברא"ם). אף על גב דלא כתיב "מספר" רק אצל היציאה וה"שמות" אצל הכנסה, דייק דהוי למכתב 'המוציא במספר צבאם יקרא לכלם בשם', להקדים הפועל, כמו שאמר "המוציא במספר צבאם", אלא למדרש (שמו"ר א, ג) הכי "המוציא במספר צבאם לכלם בשם", וגם "מספר צבאם לכל בשם יקרא", והשתא הוי "מספר" ו"שם" אצל הכנסה ואצל הוצאה. ועוד דנלמוד קל וחומר, מה הוצאה שלא נאמר בו שמוציא אותם בשם - מוציא אותם במספר, הכנסה שמכניס אותם בשם - אינו דין שמכניס אותם במספר. והוא הדין נמי נלמוד שמוציא אותם בשם, דמה הכנסה שלא נאמר בה שמכניס אותם במספר - אפילו הכי מכניס אותם בשם, הוצאה שנאמר בה שמוציאם במספר - אינו דין שמוציאם בשם. ואין להקשות איך נוכל ללמוד קל וחומר דמוציאם בשם כיון שכבר למדנו שבהכנסה יש מספר, ולא נוכל לעשות עוד קל וחומר, דכהאי גוונא מצינן בכמה דוכתי, עיין בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פח ע"ב) אצל 'ומה דיש'. וקשיא אחר דמקשינן הכנסה להוצאה, למה לא נכתבו כל שבעים נפש בהכנסה בשמות כמו שכתובים אצל ההוצאה, ויש לומר דודאי לענין הוצאה צריך להוציא כל אחד ואחד בשמו, שגם התולדות יש להוציא כל אחד ואחד בשמו, לפי שההוצאה חשובה יותר להיות משמש בעולם, וכל אחד מן התולדות משמש בעולם בפני עצמו, שהרי התולדות היו מעמידים משפחות הרבה, וכל אותן שבאו למצרים היה כל אחד ואחד משפחה בפני עצמו, ולכך מנה כל אחד בפני עצמו. אבל אצל הכנסה אין מכניס בשם רק העיקר, שהוא האב. וכן הוא אצל הכוכבים נמי, כאשר מוציא אותם - מוציא בשם כל אחד ואחד, שכל מזל ומזל יש לו כוכבים הרבה, ומוציא הקב"ה כל אחד, ובהכנסה אין מכניס רק העיקר, שהוא המזל עצמו. ואם תאמר ומנא לן שכך הוא בכוכבים, ויש לומר דכך משמע הכתוב, דגבי הוצאה כתיב "המונה במספר צבאם", שה'צבא' רוצה לומר רבוים, דהיינו צבא הכוכבים מונה אותם במספר, אבל אצל הכנסה לא כתיב "צבאם", ולכך "בשם יקרא" קאי על המזלות עצמם, לא על צבאיהם. והקשה הרא"ם למה צריך לתרץ שהמנין הוא מפני שנמשלו לכוכבים, הוי ליה לתרץ מפני חבתן מונה אותם כל שעה כמו שתירץ רש"י בפרשת במדבר (א, א), ואין זה קשיא, דלא שייך לומר כן אלא כשהוא מונה אותם בחייהם כמי שמונה את הצאן, אבל מנין הזה שהוא לאחר מיתה לא יתכן לומר שהוא משום חבה, שאין הרועה מונה את הצאן רק כמה יש לו עדיין, ולא מונה הצאן כמה מתו מן הצאן:והלא הוא ובניו וכו'. פירוש דקשה ממה נפשך למה כתב "ויוסף היה במצרים", דאם בא לומר שהיו שבעים נפש חוץ מיוסף שהיה במצרים, זה אינו, דהרי 'הוא ובניו וכו'', ואם רוצה לומר עם יוסף היו שבעים נפש, קשיא 'והלא הוא ובניו בכלל שבעים נפש', והוי ליה לומר 'ויוסף ובניו היו במצרים', וכדי שלא תתרץ הקושיא כי "ויוסף היה במצרים" מלתא בפני עצמו לומר שיוסף היה במצרים, מקשה 'וכי מה בא ללמדנו שהיה במצרים וכו''. והא דלא התחיל בהך קשיא ד'מה בא ללמדינו', מפני דפשטיה דקרא דבא לאשמעינן לענין המספר של שבעים נפש ולא שהיה יוסף במצרים, דסמך זה אל "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", ולא סמך זה אל הכתוב של מעלה (פסוק א) "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" "ויוסף היה במצרים":שהיו יולדות ששה בכרס אחד. פירוש דלמה כתב לשון "וישרצו", דאף על גב דכתיב (בראשית ט, ז) "שרצו בארץ", הך "שרצו בארץ" רוצה לומר על השריצה וההליכה בארץ, כי שריצה נאמר על הרחישה שהוא נע ונד הנה והנה, אבל "וישרצו" דהכא דמשמע על ההולדה - למה נאמר לשון שריצה, ותירץ 'שהיו יולדות ששה בכרס אחד', כמו השרצים שיולדות הרבה. ועוד הוי ליה לסמוך "וירבו" אצל "פרו", דכתיב בכל מקום "פרו ורבו", אלא לכך כתיב "פרו וישרצו" להודיע כי "פרו" שנזכר כאן - היו כמו השרצים שהם מולידים יותר מאחד, והשתא "וירבו" בא לתוספות, כי "וישרצו" אינו משמע רק שהיו מולידים דרך ריבוי, ושמא הם שנים בלבד, לכך קאי עליו "וירבו" להוסיף, וכן "ויעצמו". ואילו כתב 'פרו ורבו וישרצו' לא הוי משמע רק שהיו מתרבים, ולא שהיו מולידים הרבה ביחד. ומה שאמר 'ששה' למדו בב"ר "פרו" א', "וישרצו" ב', "וירבו" ג', "ויעצמו" ד', "במאד" ה', "מאד" ו'. ואם תאמר למה ילדו ששה בכרס אחד ולא פחות ולא יותר, שאם במקרה - אין ראוי שיהיה ששה תמיד בכל זמן, ויש מפרשים משום שז' חדרים הם ברחם האשה, שלשה מימין ושלשה משמאל, ואחד באמצע, אם תתעבר בימין יהיו זכרים, ואם בשמאל יהיו נקיבות, ואם באמצע יהיו טומטום או אנדרוגינוס. וכפי מספר החדרים אפשר להיות יולדת בכרס אחד. וכן היה ברכת ישראל, שהיו יולדות ששה בכרס אחד ביחד, ג' זכרים וג' נקיבות. ואנדרוגינוס קללה הוא - לא היתה מתעברת. אך בב"ר לא משמע הכי, דאיכא למאן דאמר שהיו יולדות י"ב בכרס אחד, ודריש "פרו" ב', "וישרצו" ב', "וירבו" ב' וכו'. ויש לומר שהכתוב אמר (פסוק יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", והם היו משעבדים בהם ו' ימים בלא הפסק, כי השבת היו מקיימים ומשמרים במצרים, כדאמרינן במדרש (ר' שמו"ר א, כח) 'ישמח משה במתנת חלקו' (תפלת שחרית דשבת) כשהיו במצרים אמר משה לפרעה איך אפשר שבני אדם יכולים להתקיים ולעשות מלאכה בלי הפסק, אמר להם פרעה לבקש להם יום אחד לנוח בו, ובקש משה ליתן לו יום השביעי למנוחה. כאשר נתן הקב"ה השבת על הר סיני (להלן כ, ז) היה משה שמח 'במתנת חלקו' למפרע מה שנתן לו פרעה את יום השבת, שקיימו אותו. ומפני שעשו ו' ימים מלאכה בלי הפסק, היו יולדות ששה בכרס אחד. ולמאן דאמר י"ב - סובר שגם בלילה עושה מלאכה מקרות הגבר כדלקמן (רש"י ב, יא), ואין דרך לעבוד אלא ביום, והיה עבודתם משנה שכר שכיר, שעבדו ביום ובלילה, לכן היו י"ב. ולמאן דאמר ו' - לא חשב רק היום לאחד. אף על גב שהיו מולידים ששה בכרס אחד קודם שנולד משה, אין זה קשיא, דכיון שאין עתידים לעמוד בזה השעבוד של שבת, ולא נגזר עליהם שעבוד של שבת, לכך לא נקרא שהיו עובדים רק ששה ימים. ואפילו אם היו עושים תמיד ביום השבת, כיון דלא נקרא "ימי המעשה" רק ו' ימים, לא נתן להם שכר שבת, לפיכך לא היה יום השבת בכלל "כאשר יענו" (פסוק יב) כמו שאמרנו. ויש מי שסובר שם (שמו"ר א, ח) שילדו ס' בכרס אחד, סבירא ליה כיון דכתיב "כאשר יענו כן ירבה" היה נגד כל יום ויום מן ימי המעשה י' בנים, שזה רבוי בנים, כי מספר עשרה הוא מספר של רבוי, והכתוב אמר "כאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ", כי אילו היו מענים יום אחד למעט תולדות - היה הקב"ה מרבה התולדות, דהיינו י' בנים, עכשיו היה ו' ימים - היה ס' בנים, כל יום היה בו רבוי של י' בנים. ועוד כיון דכתיב "כאשר יענו כן ירבה" אין שייך שיהיה נגד כל יום - בן אחד, שאם כן מה נתן להם נגד יום הראשון, דהא בלאו הכי כל אשה יולדת בן אחד, לכך כתיב "כאשר יענו כן ירבה", והרבוי הוא עשרה, ונגד כל יום היה להם עשרה בנים. אמנם אם יקשה לך איך אפשר שיהיו ס' בנים בכרס אחד, עיין בספר גבורות ה' (ס"פ יב), ושם הוא מבואר ענין זה. אמנם עיקר הפירוש שדור הזה היו מולידים ו' בכרס אחד - להשלים מספר שש מאות אלף של ישראל (להלן יב, לז), וכל אחת ואחת שהיה פרט - היתה יולדת פרט זה המספר - ששה בכרס האחד. כי מספר שש הוא ראוי לישראל, ודבר זה מבואר באריכות בספר גבורות ה' (פי"ב), והיתה יולדת ששה. ולמאן דאמר י"ב הוא כנגד הנקיבות גם כן, שהרי הזכרים בלבד היו שש מאות אלף (להלן יב, לז), וכנגד הנקיבות גם כן צריך. ולפיכך דרש "פרו" שנים, א' זכר ואחד נקיבה, וכלל הכתוב הכל בלשון אחד - דלא נקרא "פרו" אלא כשיש זוג שהם ראויים לפרות ולרבות. והכי קיימא לן דלא קיים פריה ורביה רק כשיש לו זכר ונקיבה. והבן זה היטב מאד כי ישראל מיוחדים במספר ששה, והרי תמצא כי כל זמן שהיו ארבעים שנה במדבר היה עומד זה המספר שש מאות אלף, שתראה כי מיוחדים הם בזה המספר. ובשביל להשלים זה המספר שמיוחדים בו ישראל כל אחת ואחת היתה יולדת ששה. ולמאן דאמר ששים - סבירא ליה שילדו ששים מפני כי מנין ישראל ששים רבוא, ומנין ישראל היה מיוסד על מספר ס'. וגם דבר זה מבואר באריכות בספר גבורות ה' (פי"ב), לכך היו יולדות ששים בכרס אחד. וראוי שיהיה הפרט דומה לכלל, כי כלל שלהם ס' רבוא ופרט שלהם ס'. ולמאן דאמר ששה היה הפרט דומה לכלל, הכלל שש מאות אלף, והפרט ששה:חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזירותיו. בפרק כיצד מעברין (עירובין נג. ) מאן דאמר חדש ממש, דכתיב "חדש", ומאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, דלא כתיב 'וימת וימלוך'. ואם תאמר למאן דאמר 'חדש ממש' לא לכתוב "חדש" רק 'ויקם מלך על ישראל אשר לא ידע את יוסף', וממילא ידענו שהוא חדש, ויראה דמי שסובר 'חדש ממש' הוצרך למכתב "חדש" לומר לך שלא היה זה מלך שוה לראשון רק מלכות אחרת, שאין מלכותו מתיחס אל המלכות הראשון, ולא דומה לו, וזה יקרא 'חדש ממש'. ובשביל שהיה 'חדש ממש' ולא היה מענין המלכות הראשון, היה גוזר גזירות רעות. ונראה כי שני האמוראים טעם מחלוקתם וסברתם הוא זה; שמי שסובר מלך 'חדש ממש' סובר שהתחדשות המלך על מצרים גרם להם השעבוד, כי המלכות כאשר תמשך בהמשך אחד לא יבא שינוי לאשר בארצו, והקב"ה מהעדא מלכין ומוקים מלכין, ותחת אותו המלכות ראוי ישראל לשעבוד גדול. ומאן דאמר 'שנתחדשו גזירותיו' מפני שהגזירה היא מהקב"ה שיהיו ישראל בשעבוד - אין צריך עתה רק התחדשות הגזירה. וכאשר תבין ענין זה תדע שאין צריך לך לומר אף למאן דאמר 'שנתחדשו גזירותיו' לומר שהיה זה פרעה הראשון אשר היה בימי יוסף, כי קשה לומר שהיה רשע כל כך חי ימים הרבה, אלא שהעיקר הוא שראוי לך לדעת כי כל מלכות אשר ימלוך הוא ובנו ובן בנו נקרא הכל מלך אחד, וכן צריך אתה לומר בכמה מקומות שכל המלכות אשר ימלוך בהמשך מלכותו - הכל מלך אחד יקרא, והתחדשות המלכות אשר אינו מענינו של המלך הראשון - זה נקרא 'מלך חדש'. ולמאן דאמר 'מלך חדש ממש' רוצה לומר שהיה מלכות שלא מענין מלכותו ולא מזרעו. ולמאן דאמר 'שנתחדשו גזירותיו' היה מענין מלכות הראשון או מזרעו, רק מפני שנתחדשו גזירותיו נקרא "מלך חדש":נתחכמה לו לעם. פירוש הא דכתיב "נתחכמה לו" לשון יחיד, והוי למכתב 'נתחכמה להם', מפני דקאי על העם, דדרך הכתוב לדבר עליהן בלשון יחיד. ומפני שהוקשה לו (לרש"י) דלמה כתב "נתחכמה לו" והוי למכתב 'נתחכם פן ירבה', פירש שרצה לומר 'נתחכם מה לעשות לו'. ורז"ל (סוטה יא. ) הוקשה להם דהוי למכתב 'להם', לפיכך דרשו כי "נתחכם לו" רוצה לומר למושיען. והא דלא דרשו במלת "עצום ורב", אף על גב דהוא גם כן לשון יחיד (קושית הרא"ם), היינו טעמא שהוקשה לרז"ל למה קראו המצריים עצמם לשון רבים לומר "ונוסף גם הוא על שונאינו" וישראל קראו בלשון יחיד תמיד, והסברא אינו נותן כך, דאדרבא מפני שהיו מדברים ברבוים של ישראל הוי להו להזכיר ישראל בלשון רבים, ולפיכך דרשו ז"ל 'נתחכם למושיען', לכן אמרו בלשון יחיד, והשתא דהוצרך למכתב בלשון יחיד - כתב כל המקרא בלשון יחיד, דלא יתכן לכתב לשון 'עצומים' ולכתוב אחריו "נתחכמה לו". ומה שדרשו גם כן (סוטה יא. ) "וישימו עליו שרי מיסים" (פסוק יא) מלמד שתלאו מלבן בצוארו של פרעה ואמרו לכל אחד כלום חשוב אתה מן המלך, ולא נאמר גם כן דכיון דכתיב כבר בלשון יחיד "נתחכמה לו" אם כן צריך למכתב אחריו גם כן לשון יחיד "וישימו עליו" (קושית הרא"ם שם), דלא דמי כלל, דודאי "הנה עם בני ישראל וגו'" וכן "הבה נתחכמה לו" הכל הוא לשון פרעה, ואיך ישנה הכתוב לכתוב פעם לשון יחיד ופעם לשון רבים, אבל "וישימו" הוא לשון הכתוב שמדבר מן המצריים, הוי מצי שפיר למכתב 'וישימו עליהם' שהכתוב קורא אותם לשון רבים, כמו "וימררו את חייהם" (פסוק יד) שכתב בלשון רבים, לכך דרשו גם כן שהוא נאמר על פרעה. ובודאי רז"ל מפרשים הכתוב גם כן כפשטיה על ישראל, ולפיכך כתב כל המקרא של אחריו "למען ענותו ויבן ערי מסכנות" הכל לשון יחיד, דאין הכתוב מחלק בענין אחד לכתוב פעם בלשון רבים ופעם בלשון יחיד עד (פסוק יד) "וימררו את חייהם בעבודה קשה" שהוא ספור אחר - הכתוב קרא אותם בלשון רבים. ורש"י לא הביא רק דרשה הראשונה 'נתחכמה למושיען', אבל "וישימו עליו" לא הביא, מפני שזאת הדרשה אינה מוכרחת כל כך כמו הראשונה, דודאי גבי "הבה נתחכמה לו" דהוי מצי למכתב 'להם' - יש לדרוש, אבל אצל "וישימו עליו שרי מסים" יש לפרש כיון דקראן בלשון יחיד הכתוב קורא אותם גם כן בלשון יחיד בהך עניינא, אף על גב דהראשון הוא לשון מצרים וזה לשון הכתוב, אין זה הכרח גמור, דיש לומר כיון דהתחיל בו בלשון יחיד גומר כך. דאין דרך רש"י להביא רק דרשה מוכרחת מכח קושיא חזקה, והוא דרשה קרובה, לא רחוקה כמו זאת, לכך לא הביא. אמנם לי נראה לומר דרז"ל דרשו הכתוב קרוב לפשוטו, שכתוב "נתחכמה לו" בלשון יחיד מפני שכוונתם היה שנתחכמו לאחדות העם, והוא יתברך המאחד את העם שעושה אותם תמיד גוי אחד. והיינו דקאמר 'נתחכמה למושיען' ולא אמרו 'נתחכם להקב"ה', מפני שלשון "נתחכמה לו" דהוא מורה על אחדותם אשר הוא אתם תמיד ומאחד העם - הוא השם יתברך, וכאילו אמר נתחכמה לאחדותו של עם בצד אשר הם בו אחד, וזהו השם יתברך המאחד אותם, והרי הכתוב הוא כמשמעו. וכן מה שדרשו ז"ל אצל "וישימו עליו שרי מיסים" שתלו מלבן בצוארו של פרעה, פירשו כך שהם דרשו "עליו" על העם, וכתב לשון יחיד מפני ששמו על כלם - כאיש אחד - שרי מיסים עד שלא היה אחד ממאן בדבר, והיו משועבדים בפעם אחד, וזהו גם כן "וישימו עליו שרי מיסים" שהעם כאחד היה משתעבד. וזהו שתלו מלבן בצוארו של פרעה ואמרו 'כלום אתה חשוב מן המלך', ובזה היו משימין עליו שרי מיסים כאחד. והשתא הוי שפיר הכתוב כמשמעו "וישימו עליו שרי מיסים" כאחד, והכל עולה נכון. ויש לומר גם כן שרז"ל דרשו מלת "לו" ו"עליו" מפני שהם יותר לשון יחיד, ולא בא הך לישנא על עם שהם רבים. תדע דכל מקום דרשו מלת "לו" למעט 'לו ולא לאחר', וכן "עליו" דרשו למעוט, וכל שאר לשון יחיד לא דרשו, שהוא לא בא למעט דבר. ולפיכך הוקשה להם אף על גב דמלת "עצום ורב" (ר' פסוק ט) שייך על עם, אבל "לו" ו"עליו" דהוא מיעוט לגמרי - לא יתכן עליו, כיון שהם רבים:ועלה מן הארץ על כרחינו. פירוש שצריך להוסיף 'על כרחנו' דאם לא כן מאי איכפת להו, כל אדם רוצה שיעלו לוחמיו מן הארץ. ורז"ל (סוטה יא. ) הוקשה להם כי אחר שילחמו בהם ישראל - יהרגו גם כן את מצרים, ולמה להם לומר "ועלה מן הארץ" ולא יותר, ולפיכך דרשו ז"ל כאדם שתלה קללתו בחבירו, והכוונה להם שהם יעלו מן הארץ, כי ישראל ילחמו בהם, ואם לא יברחו המצריים ויעלו מן הארץ - יהרגום:מסים לשון מס. והמ"ם הוא מ"ם הרבים, על משקל "מת" (בראשית יח, ה) ומן פת יאמר "פתים" (ויקרא ב, ו), כך יאמר מן מס "מסים" (כ"ה בראב"ע וברא"ם):שרים שגובים מהם המס. לא שרים על המס שיש בידם המס, מדכתיב "וישמו עליו שרי מסים" משמע שהשרים היו ממונים על ישראל, כדכתיב "וישימו עליו", אלא שרים שגובים מהם המס:בסבלותם של מצרים. כלומר שלא יתכן לומר בסבלותם של ישראל, דאם כן הוי למכתב 'בסבלות' בלשון יחיד, כדכתיב "למען ענותו" בלשון יחיד, אלא "בסבלותם" קאי על מצריים, וקרא אותם בלשון רבים:שלא היו חזקים לאוצר ועשו אותם חזקים לאוצר. דאין לפרש שהם בנו העיר, דלמה לו לפרעה לבנות עיר לאוצר, דהעיר הוא על שם הבתים, ואין צריך לאוצר הבתים, לכך פירש שלא בנו הערים, רק שבנו הערים חזקים שיהיו ראוים לאוצר:בכל מה שהם נותנים לב לענות וכו'. פירוש הא דכתיב "יענו" דמשמע לשון עתיד, והוי למכתב 'וכאשר ענו אותם' לא לשון עתיד, אלא 'כל מה שנותנים לב לענות' דהיינו לעתיד. ומפני שקשה "כן ירבה", דלא יתכן לומר "כאשר יענו" שנותנים לב לענות - כן היו רבין, דאין ענין זה אצל זה לומר כאשר היו נותנים לב לענות כן היו רבים, אלא פירוש הכתוב 'כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ', ופירוש הכתוב כאשר לב המצריים לענות - "כן ירבה וכן יפרץ" על ידי שהיה לב הקב"ה להרבות ולהפריץ. ומפני שכתוב "כן ירבה", והוי למכתב 'כן רבה וכן פרץ', דכאן לא יוכל לתרץ לשון עתיד כמו אצל "יענו" - ולפרש כן לב הקב"ה להרבות, ד"כן ירבה וכן יפרוץ" פעל עומד ולא יתכן לפרש כן לב הקב"ה להרבות, לכך תירץ שהוא כמו 'כן רבה וכן פרץ', ונכתב "כן ירבה" משום המדרש (סוטה יא. ) 'אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה':קצו בחייהם. והרי מקרא קצר, שלא נכתב 'ויקוצו בחייהם':ומדרש אגדה. כלומר רז"ל (סוטה יא. ) דרשו שאינו מקרא קצר, אלא 'כקוצים היו בעיניהם', והשתא לא הוי המקרא קצר כלל (כ"ה ברא"ם):לשון מולידות. כלומר שהוא פעל יוצא, המילדת האשה:שיש לשון קל. בלא דגש כמו 'מולידות':ויש לשון כבד. בדגש כמו "המידות" (פסוק יז), שדגש יש בלמ"ד אות אמצעי מן השורש, וכן 'משר' יש דגש גם כן באמצע אות מן אותיות השורש:שפרה זו יוכבד. יש לפרש מדכתיב בסוף הפרשה (פסוק כא) "ויעש להם בתים" והיינו בתי כהונה ולויה ומלכות כמו שפירש רש"י (שם), ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש (רש"י בראשית י, כה), ולא מצאנו זאת לשפרה ולפועה, אלא ש'שפרה היא יוכבד וכו''. ועוד נראה לי שכתב "שם האחת שפרה ושם השנית פועה", מדכתיב "אחת" ו"שנית" - למה למכתב "שנית" לה, אלא על כרחך שהיו אמה ובתה, שנקראת הבת "שנית" לאם, ולא בא הכתוב לסתום רק לפרש, דאם לא כן לא ידעינן מי האם ומי הבת ומה מגיד הכתוב, ולא מצאנו אם ובת בכתוב רק יוכבד ומרים. וכן משמע הלשון שדרשו רז"ל (סוטה יא ע"ב) "שם האחת שפרה ושם השנית פועה" חד אמר זו אשה ובתה. ומדאמרו 'זו אשה ובתה' שמע מינה דמקרא מוכח שהוא אשה ובתה. וכן למאן דאמר 'זו כלה וחמותה' יוכבד ואלישבע, יש לדקדק גם כן מלשון "שם האחת ושם השנית". ואם תאמר למה לא הזכיר את שם יוכבד ושם מרים בפירוש, ויראה שאין הכתוב מזכיר שם יוכבד ומרים ואהרן עד אחר לידת משה (להלן ב, א), שהרי בפרשה שאחריה כתיב (להלן ב, א) "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" - לא רצה להזכיר שם האב ושם האם של משה עד לידת משה, לומר לך כי משה היה מתוקן לגאולה מו' ימי בראשית, ומאחר שמשה מתוקן לגאולה מששת ימי בראשית - לא היו אבותיו עיקר אצלו, ואילו נתן שם לאביו קודם לידת משה היה משמעות הענין שהעיקר היה האב, ובשביל עצמו ושמו המיוחד לו נתן לו הקב"ה משה, כמו כל אב שהוא בפרט סבה לבן, לכך לא הזכיר שמו, כי אצל לידת משה לא היה האב סבה מיוחדת רק כאשר הוא כסדר עולם וכמנהג שכל אדם מוליד בן, אבל סבה פרטית לא היה כאן. וכל שאר בנים - אם לא היה זה האב לא בא הבן לעולם, וזה אינו במשה, כי אף שהיה עמרם מוכן יותר למשה, על כל פנים מוכרח משה לבא לעולם, ולפיכך אינו מזכיר שם הפרטי קודם לידת משה, שלא תאמר כי נולד מעמרם בפרט, ואם לא היה עמרם לא היה נולד משה, שזה אינו, רק הוא כמו שאר אדם, ואם לא היה עמרם היה אחר, כי משה מתוקן מששת ימי בראשית. והבן עוד יותר מזה כי הוא ענין נפלא. ובספר גבורות ה' (פט"ז) הארכנו גם בזה, ודבר זה נכון:לא היה מקפיד רק על הזכרים וכו'. שאם בשביל שלא ירבו העם, היה לו לגזור על הנקיבות, וכיון שאין הנקיבות לא יהיו להם נשים ולא יולידו, אבל אם יגזור על הבנים לא יהיה זה כל כך, שהרי זכר אחד מעבר אלף נקיבות, ולא יהיה להם תועלת בגזירתם (כ"ה ברא"ם):וחיה ותחיה. פירוש "וחיה" הוא לשון זכר, כמו "מאשר יושיט לו שרביט הזהב וחיה" (ר' אסתר ד, יא), ולפיכך צריך לומר שהוא כמו 'ותחיה'. ודרשו בשמות רבה (א, יד) 'אם חיה - חיתה', כלומר שמלת "וחיה" חסר אות, דהוי למכתב 'וחייתה', ובא לומר שלא יהיו המיילדות מחיים את הנקיבות כדרך המיילדות רק אם חיתה, וזהו חיות חסר:מספקות להם מים ומזון. במסכת סוטה (יא ע"ב), מדלא כתיב 'וחיו הילדים', אלא שהיו מחיים את הילדים שהיו מספיקים [להם מזון). ורש"י פירש בגמרא (שם ד"ה ותחיין) דהוי למכתב 'ולא המיתו את הילדים', מאי "ותחיינה את הילדים":לפי שלשון עבריש חילוק. שהרי 'פעלו' הוא לנסתרות, ו'פעלתם' לנוכחות, 'ובלשון עתיד אין הפרש, "ותחיינה את הילדים" הוא לשון עתיד, רק שהוי"ו מהפך לעבר, אבל המלה בעצמה לשון עתיד בלא וי"ו ההפוך. וכך יש להיות, לפי שתיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ופעלתם:היטיב להם וכו'. פירוש שהוא פעל יוצא לאחר, ולפיכך היו"ד נקוד בצירי. 'שיסודה ב' אותיות' פירוש שאין ביסוד רק ב' אותיות. וסובר רש"י בין נחה למ"ד, ובין אותם ששורש שלהם ב' אותיות בלבד שהע' פעל נחה בהם - כלם יסודם ב' אותיות נקראים, מפני שהם שוים בזה שאין להם ג' אותיות נעות לעולם, לאפוקי 'יצא' ו'ישב' אף על גב שלפעמים נופל האות השלישי 'שב' 'רד', לפעמים היא נעה גם כן, כמו 'יצא' 'ישב', אבל בנחי למ"ד ה"א לעולם לא נמצא הה"א בעצמה נעה, ולפיכך קראן בעלי ב' אותיות, והשוה אותם אל אותם ששורש שלהם ב' אותיות נחי עי"ן הפעל. ואלו שתי הגזירות מביא רש"י ראיה מן מלה אחת על האחרת אף על גב שאינם דומים לגמרי בגזרתן - נחי עי"ן הפעל ונחי למ"ד הפעל, כיון שהם שוים שאין להם רק ב' אותיות שנשארות לעולם - גזרה אחת להם. לפיכך (פרה) ['פנה'] 'רבה' 'גלה' כאשר הוא בא לדבר בלשון הפעיל בא היו"ד בצירי, כמו "ויטב" (פסוקנו) "ויפן" (שופטים טו, ד) "וירב" (איכה ב, ה), אבל כאשר בא לדבר 'ויפעל' פעל עומד, כמו "ויטב בעיניו" (ויקרא י, כ) שפירושו שבעיניו היה טוב, והוא פועל עומד, בא בחיריק. וסבר כי "ויטב" אין שרשו 'יטב', כי לא מצאנו 'יטב', וסבר כי שורש המלה אינו רק ב' אותיות מנחי עין הפעל - שרשו 'טוב'. והקשה מן "וילך" (להלן ב, א) "וירד" (בראשית יא, ה) "וישב" (שם לז, א) שבא היו"ד בצירי והוא פועל עומד, ולפי זה ראוי לנקוד היו"ד בחיריק כמו "ויטב בעיניו", ותירץ שזה אינו מגזרתן של הראשונים, דאף על גב שהם שוים בזה שלפעמים לא נמצא רק שתי אותיות בלבד, מכל מקום "ויפן" "ויטב" לא נמצא בהם אות שלישית נעה, אבל "וילך" (להלן י, כד) היו"ד נעה לפעמים, לכך נקרא שהיו"ד מן היסוד, אבל נחי למ"ד לא נקרא הה"א אות שלישית:ומהו הטובה וכו'. כלומר שאין עשיית הבתים לחוד וההטבה לחוד, שאף עשיית הבתים בכלל ההטבה הוא, אם כן צריך לומר שהוא ביאור אל "ויטב אלהים" ו'מהו הטובה וכו'':שקרויים בתים. ויראה לפי שהבית כולל הרבה - כן הכהונה, מפני שהוא כולל השייכים אל הכהונה, והם הכהנים בני אהרן, וכן הלויה. וכן המלכות נקרא "בית" מפני שהוא כולל עמו אשר הוא מולך עליהם וכולם נכללים בו, לכך נקרא "בית המלך" (מ"א ט, א). ועוד כי אלו הג' הם עומדים בקביעות ונמשכים תמיד כמו הבית שהוא עומד בקביעות; כי הכהונה לא תוסר לעולם, וכן הלויה. והמלכות - אם בנו הגון וראוי קודם לכל ישראל, כדכתיב (דברים יז, כ) "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו", ודרשו (סיפרי שם) בנו קודם לכל, לכך נקראו "בתים", כך נראה:לפי שראו איצטגניני פרעה וכו'. וקשיא אחר שראו שהיום נולד בן שיושיע להם - כל שכן שיוכלו לראות אם מישראל אם מהמצריים, ויראה לי מפני שבת פרעה גדלו, ומפני כן נקרא בן לבת פרעה, כדכתיב בדברי הימים (ר' א, ד, יח) "אלה בני בתיה ירד וגו'", לפיכך לא היו האיצטגנינים רואים על תולדות אם מישראל - שהרי נקרא בן לבת פרעה, וגם לא אם ממצריים הוא - מפני שילדה אותו יוכבד (להלן ו, כ), ולא היה מורה האצטגנינות לא שהוא מישראל ולא שהוא ממצרים, שהרי ממשה למדו (מגילה יג. ) 'המגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו':
